נתניהו, באמת מעוניין בהסכם עם הפלסטינאים כדי להשאיר חותם היסטורי. אבו מאזן – באמת מעוניין בהסכם, כדי להיות אבי המדינה הפלסטינית העצמאית. המציאות, העובדות בשטח ובאיזור לא מאפשרות כרגע את החגיגה ההיסטורית.
החשש – פתרון נוסח אנגליה-אירלנד, לאמור: 400 שנות מלחמה ואיבה ופתרון בר קיימא עדיין אין.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
הרבה רצון טוב, הרבה חזון והרבה אמוציות פוליטיות כנות מציינות את המפגש בוושינגטון, בין נתניהו ואבו-מאזן בחסות הנשיא אובמה בליווי צמוד של הנשיא מוברק והמלך חוסיין מירדן.
אפשר להאמין לשני המנהיגים – הנדחפים ומקבלים גיבוי ממנהיגי ארצות ערב – במיוחד מצרים וירדן, שיש להן אינטרס חיוני ביטחוני משלהן להגעת ההסכם למזעור האפשרות של השתלטות החמאס על האיזור.
מצרים, ירדן, קוויט, סעודיה – מפחדות מהתרחבות ההשפעה האיראנית לא פחות מישראל.
איראן גרעינית – היא איום ממשי, לא רק על ישראל אלא גם על חלק מהעולם הערבי, כמו עיראק, קוויט והנסיכיות נפט מסביב ובמיוחד מצרים שחולמת על המשך ההגמוניה במזרח התיכון.
אבל, כאן נכנס גורם "המציאות" למשחק, שפירושו: חצי מהעם הפלסטיני – לאמור חמאס עזה, חמאס יהודה ושומרון – הנתמך ע"י אחמיניג'אד + סוריה + חזבאללה/נסראללה ששוללים כל אפשרות להסכם עם ישראל.
חאלד משעל מסוריה – שולח מסרים ברורים שלא יהיה הסכם וחמאס לא יתמוך בו כך שהסיכויים נראים קלושים למדי. אחמיניג'אד ונסראללה – שנאמו ביום ירושלים – שללו במפגש וכינו את משתתפיו בוגדים.
צא ולמד: אבו-מאזן, עם כל הרצון הטוב שלו ושלנו הוא למעשה "אימפוטנט פוליטי" – שלא מייצג את עמו, לא נתמך ע"י הרוב ולא מסוגל להגיע להחלטות קשות ומכריעות פוליטיות. את זה ניתן ללמוד, מניהול השיחות עם ציפי לבני ואהוד אולמרט, משך 3.5 שנים של פגישות אינטנסיביות והצעות נדיבות מצד לבני/אולמרט, שאותן לא יקבל מנתניהו – הוא סירב לחתום על הסכם. מכאן אתה לומד שאין סיכוי שיחתום עם ביבי.
עראפת כמנהיג הפלסטינים – יכול היה, לו רצה, להגיע להסדר/הסכם, עם ההצעות הנדיבות של אהוד ברק כראש ממשלה, אבל גם הוא פחד, לא הסכים, לא רצה ומת ויחד איתו, לצערנו גם מת" תהליך השלום" המבוקש והרצוי עם העם הפלסטיני.
נתניהו – לא יכול, לוותר על אמצעי הביטחון של ישראל, לא על הגושים הגדולים, לא על פירוז יהודה ושומרון ולא על התנגדות לזכות השיבה, כולל וויתור על ירושלים והאגן הקדוש – ולא חזרה לגבולות 67.
אבו-מאזן – לא יכול לוותר רשמית על זכות השיבה, על ירושלים כבירת פלסטין וחזרה לגבולות 67.
התוצאה: מבוי סתום שגם הנשיא אובמה בעזרת נשיא מצרים ומלך ירדן לא יוכלו לפתור.
אפשרות להתגמש – אפשר לוותר בשוליים, אי אפשר לוותר על "הליבה", לאמור: ביטחון וירושלים (למרות שאפשר להתגמש לגבי השכונות הסובבות) – ושוב מגיעים למבוי סתום.
והרי סיכום המפגש בסיפור עם מוסר השכל
נתניהו, פוטין והנשיא אובמה – מתקבלים לראיון דחוף אצל אלוהים.
נכנס פוטין ושואל – האם אגיע להסדר עם הצ'צ'נים, האם אוכל לעזור בסכסוך במזרח התיכון?
אלוהים חושב... ועונה: מצטער, לא בקדנציה שלך.
נכנס הנשיא אובמה ושואל – האם אסיים את הסיפור עם עיראק, אפגניסטן ואוכל לפתור את הבעיה הפלסטינית?
אלוהים חושב... מצטער, לא בקדנציה שלך.
נכנס ביבי ושואל: האם אוכל לפתור את הבעיות הפנימיות בישראל, ימין, שמאל קיצוניים ובמיוחד את ההסכם עם אבו-מאזן ושלום עם הפלסטינאים?
אלוהים חושב, חושב, חושב... ואומר: מצטער, לא בקדנציה שלי!
וזה כל הסיפור על רגל אחת.
זה לא נעים, קשה לבלוע, קשה להסכים אבל הסכם שלום עם הפלסטינאים – לא יהיה, לצערי, בקדנציה שלנו.
אז מה הפתרון? נמשיך לחיות על "חרבינו"? – לא, אבל נצטרך לשאת אותה צמוד מוכנה לפעולה.
"החיים" – יש להם מומנטום משלהם, הזמן יכול לשנות, להגמיש, להחליף מנהיגים באיזור שיבואו לידי הסכם/הסדר של "שלום בית", השלמה עם המציאות למען עתיד שקט ובטוח.
ואם לא – צריך לבטוח בחוסן עמינו, באמונתו בנצח ישראל ובכוחו של צה"ל.
ההיסטוריה, בשלב זה, לצידנו שהרי "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" – ממשיכים לעלות ולפרוח ולשמור על נצח ישראל.
אמרות שכדאי לזכור:
1. מנהיג אמיתי חוזר ומצית בנו את האמונה – שהכל אכן אפשרי (פט ריילי).
2. לסלוח לחזבאללה (ולנסראללה) – זה תפקידו של אלוהים, תפקידנו – לארגן להם את הפגישה.
נורמן שוורצקופ
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
